פיצויים בגין נזק לרכוש לפי פקודת הנזיקין

בתחום הערכת נזקים לרכוש שורר אי סדר רב, וקיימות השקפות שמאיות שונות מן הקצה אל הקצה באשר לשיטות הפיצוי והערכת הנזק לרכוש.

במאמר זה, מגיע הכותב למסקנה כי במרכז הערכת הנזק יש לראות את האדם הניזוק ולאו דווקא את המוצר הנתבע.

אינני משפטן. אני שמאי רכוש ומומחה להערכת נזקים ברכוש, ואני כותב מאמר זה מתוך הכרות קרובה עם טענות שמאיות שאני נתקל בהן שוב ושוב.

השאלה בכמה לפצות עולה שוב ושוב בנזקים לרכוש שנגרמו בעיקר עקב רשלנות או הפרת חוזה.

לא פעם ראיתי הערכות שמאיות נמוכות מאוד לפיצוי בגין נזקי רכוש, בטענה כי הרכוש שניזוק היה משומש.

הוסף על כך את הטענה כי הניזוק אינו יכול בדרך כלל להמציא מסמכי רכישה הסטוריים למוצר שנפגע, דאז יוכל השמאי לקבוע כי המוצר ישן מאוד וערכו נמוך עד אפסי.

מנין נובעת הטעות?

שמאי רכוש הם בדרך כלל שמאי ביטוח (או לפחות היו בעברם) ועל כן סוברים הם, בטעות, כי את הערכת הנזק בפקודת הנזיקין יש לחשב לפי הנהוג בפוליסות ביטוח. הבסיס העיקרי של טענה זו נשען על פרשנות מוטעית של סעיפי הפיצוי בפוליסה התקנית לביטוח דירה.

בסעיף חישוב הפיצוי נקבע כדלקמן:

8א. חישוב הפיצוי

(א) תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח על פי פרק זה יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או הנזק.

ניתן להבחין מיד כי אין הגדרה מדוייקת מהו “שווי האובדן או הנזק”.

בהמשכה, מוסיפה הפוליסה הבהרות נוספות כדלקמן:

13. ערך כינון

א. בקרות מקרה ביטוח לדירה או לתכולה יהיו תגמולי הביטוח, לפי ערך הכינון של הדירה או התכולה, אלא אם כן המבוטח ויתר על כיסוי זה והדבר תועד בידי המבטח וצוין במפרט הפוליסה; לעניין זה, “כינון” – הקמה מחדש, תיקון או החלפה ברכוש חדש מאותו סוג ואיכות של הרכוש שאבד או שניזוק;

מכאן שהבסיס לחישוב הנזק הינו ערך הכינון. במלים פשוטות: יש לברר כמה עולה היום מוצר חדש במקום המוצר שאבד, או כמה עולה היום לתקן את המוצר שניזוק (תוך שימוש בחלקי חילוף חדשים).

ובהמשך:

ב. תגמולי ביטוח לפי ערך כינון בשל מקרה ביטוח מותנים בהקמה מחדש בידי המבוטח או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק וזאת ללא שינויים באיכות ובסוג הרכוש בהשוואה לרכוש שאבד או ניזוק; לא הוקם מחדש, תוקן או הוחלף הרכוש שאבד או ניזוק, יהיו תגמולי הביטוח בעדו לפי ערך שיפוי;

הפלא ופלא, אומנם הגדירו בפוליסה מהו ערך כינון אבל אין כל הגדרה ל”ערך שיפוי”.

בלית ברירה, נולדה ההבנה כי יש להפחית סכום כלשהו מערך הכינון, ומכאן הנוהג לקבוע סכום מופחת כלשהו, שאינו “הקמה מחדש”. עפ”י גירסה שמאית מקובלת ערך השיפוי צריך להיות שוויו של הפריט המוערך כמשומש.

שמאים אוהבים לקרוא להערכה זו “ערך ריאלי”. מהו הערך הריאלי? האם הוא ערכו בשוק כמשומש? האם הוא ערכו כחדש בניכוי פחת ובלאי בשיעור קבוע לכל שנה לפי גיל הפריט? ספק אם זו היתה כוונת המחוקק.

ברם, גם אם נגרם עוול כלשהו למבוטח עפ”י פרשנות זו, העוול אינו חמור כל כך, שכן הזכות לתבוע את השווי המלא נותרה עדין ברשותו של המבוטח, ובין הצדדים שוררת הסכמה כי לאחר מימוש כינון הנזק בפועל יקבל המבוטח את מלוא הפיצוי המגיע לו.

שיטה זו, המתמקדת במוצר שאבד או ניזוק, הועתקה בשלמותה להערכות נזק לרכוש עפ”י פקודת הנזיקין, ובתי המשפט קיבלו עליהם את דעת המומחים שהעידו לפניהם. לפנינו תופעה של טעות המולידה טעות.

הבה נבחן מקרה אחד מתוך אלפי מקרים דומים שבו אדם שהינו מבוטח בפוליסת רכוש עם ערך כינון וצד ג’, גורם נזק לעצמו ולשכנו.
המבוטח התרשל באש, אשר כתוצאה ממנה נוצרה שריפה. האש עברה גם לדירת השכן וגרמה נזקים.

המבוטח, אשר אשם בהתרשלות באש, יקבל את כל נזקיו עפ”י ערך כינון וישקם את עצמו באופן מלא, ואילו שכנו, אשר “אינו אשם” באירוע השריפה כלל, יקבל פיצוי על נזקין עפ”י “ערך משומש” בלבד, וספק גדול אם ישיב את נזקיו ויצליח להשתקם. זה קיבל את נזקיו עפ”י חוק החוזים, וזה קיבל רק חלק מנזקיו עפ”י פקודת הנזיקין.

היכן הטעות?

לא די שפירשנו על דעת עצמנו את המושג הבלתי מוגדר של “ערך שיפוי” שבפוליסה אלא שהעברנו פרשנות זו גם לחוק שאינו מכיר במושגים “ערך כינון” “ערך שיפוי”. כל זאת מתוך הנחה שגויה שמי שאינו מבוטח אינו זכאי לערך כינון.

מדוע טעות?

מפני שזכותו של הנפגע לפיצויים אינה נובעת מהגדרות הפוליסה אלא מכוחו של סעיף 76 (1) לפקודה כדלקמן:

“סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע.”
אביא כאן ציטוט אחד מני רבים לעניין זה מפסקי דין שנזקקו לסעיף הנ”ל.

(פס”ד בית המשפט העליון עא 3496/13 פלדום פיינגולד מתכות נ’ עו”ד ארנון גיצלטר).

סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה כי אדם יזכה בפיצוי רק בשל אותו נזק “שבא במישרין מעוולת הנתבע”. הוראה זו תואמת את הילכת היסוד בדיני הנזיקין, לפיה מטרת הפיצוי היא השבת מצבו של הניזוק לקדמותו. מכאן, שאדם לא יזכה בפיצוי בגין נזק שלא נשא בפועל, או לא הראה כי מתקיים קשר סיבתי בינו לבין המעשה הרשלני.

עפ”י פס”ד חשוב זה, יש לפצות את הנתבע, אם הוכיח כי נשא או עומד לשאת בנזק בפועל, וכן אם הוכיח כי הנזק נובע ישירות מן העוולה, והחשוב מכל: בית המשפט המכובד קובע כי מטרת הפיצוי היא להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו.

מסקנה: הדין הישראלי רואה את הניזוק במרכז הערכת הנזק, ולא את המוצר.

אם כך, בבואנו להעריך את הנזק, יש לראות את הניזוק ואת צרכיו, יש לבדוק את האפשרויות השונות להטבת נזקיו ולא רק את המוצר בלבד. אין צורך לשמאי לחקור את חייו של הניזוק לשם כך. די לשמאי לבחון את צרכיו הממוצעים של “האדם הסביר” בישראל.

כיצד, אם כך מעריכים את נזקיו?

היה הניזוק בעליהם של מיטה זוגית וארון בגדים, ואלה אבדו באירוע, יש לאפשר לניזוק רכישה של מיטה זוגית זהה וארון זהה. רואים את הכלל הנוהג במדינה עפ”י התנהלות האדם הסביר. אדם סביר יכול לרכוש לעצמו ארון משומש במקום הארון שאבד, אך סביר להניח כי הוא לא יקנה מיטה משומשת, מזרן משומש וכדומה.

כך במקרה שלפנינו, יש לקבוע מחירה של מיטה זהה חדשה, ואת מחירו של ארון בגדים משומש.

אין זה עניינו של השמאי איזה שימוש עשה הניזוק במיטה, כמה שימוש עשה במיטתו ומתי רכש אותה.

בעל דירה שקירות דירתו התפייחו בשריפה, זקוק לצביעה מחדש של הקירות ואין לפצותו בפיצוי חלקי בטענה (שכבר שמעתי, יש לומר) כי הוא צבע את דירתו לפני חמש שנים, ובמילא היה עליו לצבוע אותה מחדש כעת.

ניזוקה מכונה במפעל יצרני, יש לאפשר למפעל לרכוש מכונה דומה אשר תייצר מוצר זהה באותו קצב ייצור ובמהימנות דומה.

הצעת החוק לדיני ממונות הנמצאת בהליכי חקיקה בכנסת מזה שנים עשויה ללמד אותנו מושג כלשהו אודות כוונת המחוקק. כמובן החוק המוצע טרם נכנס לתוקפו, אך ניתן ללמוד ממנו אודות כוונת המחוקק.

אביא כאן את הסעיף הרלוונטי במלואו: