הקלות הבלתי נסבלת של הפרת חובה חקוקה (ברשלנות או הפרת חוזה)

פעמים רבות, רבות מדי, אני נתקל בתוצאות משפטיות עגומות, על פיהן קבע בית המשפט את שיעור הנזק עפ”י “מצבו הכלכלי של הניזוק לפני קרות הנזק”.

אני אומר “תוצאות משפטיות עגומות” מפני שבית המשפט קובע, במרבית המכרעת של המקרים הערכה שמאית גרידא בלבד. לרוב, מבלי לקבוע כל פיצוי בגין הפרת חובת הזהירות או במשפט האזרחי או הפרת החוזה.

אינני משפטן. אני שמאי רכוש ומומחה להערכת נזקים ברכוש, ואני כותב חיבור זה מתוך כאב אישי שחשתי במקרים אותם היכרתי במהלך עבודתי כשמאי, ומתוך דאגה אמיתית לצדק וסדר.

להלן סיפורים עצובים אחדים, מקרים בודדים בלבד מני רבים בהם נתקלתי כשמאי מתוקף תפקידי:

הזמנת עבודה

פלוני הזמין אצל קבלן ביצוע עבודת שיפוץ בביתו בשווי של כ 30,000 ₪.

העבודה כללה בניית ארונות מטבח ומשטח שיש.

בגין עבודות אלה, שילם המזמין לקבלן את מלוא הסכום בצ’קים, כולם דחויים.

לא חלף זמן רב, והמזמין גילה פגמים בשיש.

הצ’קים בוטלו עד אחד, ובקשותיו של הקבלן כי ישלמו עבור עבודותיו נתקלו בצעקות וגידופים.

הקבלן נאלץ לגייס לעזרתו עו”ד, פתח בתביעה אזרחית, ונאלץ לעמוד בהליכים משפטיים איטיים, הכוללים הערכות שמאיות שונות באשר לאיכות העבודה שביצע.

בסופו של תהליך ארוך ומתיש, אשר נמשך כשנתיים וחצי, קבע בית המשפט על סמך הערכות שמאיות שהיו לפניו, כי ארון המטבח היה תקין וללא פגם.

משטח השיש היה פגום. עלות התיקון של משטח השיש מסתכמת בסך 4,000 ₪.

בית המשפט קבע כי על המזמין לשלם את ההפרש המגיע , שהינו סכום של 26,000 ₪

בצירוף ריבית והצמדה מיום התביעה, בצירוף חלק קטן של הוצאות המשפט.

בפועל הפסדיו של הקבלן היו כדלקמן:

• הפסד זמן רב בגין דיונים עם עורך הדין מטעמו, תצהירים, עדויות בבית המשפט, ופגישות עם שמאים משני הצדדים.
• הוצאות משפטיות כבדות ששולמו במשך שנתיים וחצי, כולל שכ”ט עו”ד, שכ”ט שמאי, אגרת בית משפט ודמי מישלוח.
• הוצאות מימון של 26,000 ₪ שהגיעו לו כבר לפני שנתיים וחצי.
• עוגמת נפש ועלבון שנגרמו לו בהליכים הנ”ל.

במקרה עצוב זה, בית המשפט לא נתן את דעתו לקלות הבלתי נסבלת של הפרת החובה מצד המזמין לכבד את התחייבויותיו, ולטירחה הרבה והמיותרת שגרם עקב כך הן למזמין והן למערכת בתי המשפט.

על המזמין היתה החובה לנקוט דרך מכובדת, צודקת ויעילה יותר, אם היה פונה אל הקבלן בתלונות על המוצר, ורק לאחר שלא בא על סיפוקו, להזמין שמאי להערכת המוצר, ולתבוע את הסכום של 4,000 ₪ המגיעים לו בגין ליקוי הפגם.

אינני משפטן, ועל כן אני חופשי להביע את דעתי כהדיוט, תוך שימוש בתחושת הצדק הטבעי הנטועה בכל אדם, ואני טוען כי במקרה המסופר דנן הצדק לא בא לידי ביטוי.

ראש קטן

באחד המקרים, ביקרתי אצל זוג קשישים נזקקים, שתקרתם דולפת.

הוברר כי מזה למעלה משבע שנים דולפים מים מתקרת דירתם, עקב סירובה של השכנה בדירה השוכנת מעל דירת הקשישים לתקן בדירתה צינור דולף.

השכנה לא מבחינה בנזק כלשהו בדירתה. רצפתה מבריקה, ולא ניתן להבחין כי מתחת לרצפת דירתה קיים צינור ניקוז מחורר, הדולף משך שנים, מרטיב את החול שמתחת לריצוף וגורם נזקים רבים (גם לשלד המבנה המשותף וגם ליציבות דירתה שלה).

קרוב לוודאי שהשכנה הבינה כי אין מקור אחר לדליפה, וכי גורם הנזק הינו בדירתה, אבל תיקון הנזק יגרום לה לטירחה, אי נוחות עקב העבודות בדירה, ויתכן שייגרם נזק לאריחים היפים שהתקינה.

לאחר תהליך משפטי ארוך, קבע בית המשפט כי על השכנה לתקן את הדליפה בדירתה, ולפצות את זוג הקשישים בעלות תיקון הטיח והצבע בתקרה.

גם במקרה עצוב זה, לא נתן בית המשפט את דעתו לסבל הרב שנגרם לקשישים במהלך שבע השנים שחלפו, של חיים בדירה רטובה.

קרוב לוודאי כי חלק מהתחלואים שתקפו את הקשישים בשנים האחרונות קשור בתנאי הרטיבות והעובש בהם חיו, אך הדבר קשה מאוד להוכחה מדעית (איך אפשר להוכיח כי המחלות שתקפו אותם מקורם ברטיבות ולא עקב גילם הגבוה? וכמה עולה דיון משפטי בסוגיה זו?).

במהלך השנים, התביישו הקשישים בביתם ונמנעו מלארח את חבריהם וקרובי משפחתם, וכן לא נהנו מדירתם.

גם כאן בית המשפט לא נתן דעתו לקלות הבלתי נסבלת של סירובה של השכנה לבצע תיקונים לא יקרים בדירתה, כדי למנוע סבל רב במשך שנים רבות מזולתה.

אני בדיעה כי בית המשפט רשאי היה להסתפק בפסיקת פיצוי בגין הנזק השמאי בלבד, רק אם היה בסיס הגנתי כלשהו לשכנה.

אם היתה מוכיחה למשל, כי עשתה רבות לאתר את מקור הדליפה, והפסיקה פעולותיה אלה רק לאחר שהשתכנעה, כי הדליפה אינה נובעת מדירתה.

נזק בזדון במסווה רשלנות

בעליהם של בית בודד באחת הערים בצפון סבלו משך כשלוש שנים סבל בל יתואר מעבודות בניה בסמוך לדירתם.

סמוך מאוד ליד ביתם וממש מעליהם, הלך ונבנה מבנה בן 12 קומות.

עבודות החפירה בוצעו ברעש אדיר של למעלה מ 11 דציבלים ונמשכו על פני חודשים ארוכים.

עבודות הבניה בוצעו תוך הפרה בוטה של כל התקנות האפשריות.

הפרויקט לא הוגן בוילונות ולא הוקף בגדרות כנדרש.

העגורן התנופף מעל ביתם באין מפריע. פסולת בניין ונפולת הושלכה, במרבית המקרים בזדון של ממש אל המבנה ועל דירתם.

גדרות המבנה נהרסו.

פועלים שהיו צריכים לרדת אל בית השימוש שבשטח הבניה התעצלו לרדת, עשו את צרכיהם בשקיות ואריזות שמצאו, והשליכו את מרכולתם אל המבנה שלמטה.

בעלי הבית הקטן, שקלו לעבור לדירה אחרת באופן זמני, אך חששו להפקיר את המבנה באין משגיח, ואף לא היתה בידם כל אפשרות כספית לשכור דירה אחרת.

לבסוף, הגישו תביעה לבית המשפט.

התביעה נעזרה בעורכי דין ושמאים שעלו ממון רב.

בגין הנזק הפיזי למבנה, נתבע 80,000 ₪ ובגין עוגמת הנפש סך 200,000 ₪.

בית המשפט הודיע לתובעים כבר בתחילת ההליך, כי בתי משפט בישראל אינם אוהבים תביעות בגין עוגמת נפש, וכי הפסיקה בגין עוגמת נפש תהיה נמוכה מאוד.

לבסוף, יצאו בעלי הבית הקטן כשידיהם על ראשם עם פיצוי חלקי של 40,000 ₪ בלבד.

גם כאן בית המשפט לא נתן את דעתו על הקלות הבלתי נסבלת של הפרת כל תקנות הבניה, מתוך כוונת מכוון לחסוך בהוצאות הבניה ככל שניתן, על חשבון הזולת.

ניתן היה בקלות יחסית ובעלות קטנה מאוד לחסוך את כל הסבל שנוצר ע”י ביצוע הבניה תוך הקפדה על תקנות הבניה, ובזהירות הראויה, כדי למנוע נזק לאחר.

סיכום

לא אלאה את הקוראים בסיפורים נוספים.

אני משוכנע כי רבים מכם נתקלים בהם מדי יום ביומו.

אני סבור (שוב: לא עפ”י ידע משפטי, אלא עפ”י תחושת הצדק הטבעי כהדיוט), כי גם בית המשפט לעניינים אזרחיים חייב לשאוף ליישם את כללי הצדק הטבעי.

אני סבור כי בתי המשפט חייבים לתת את הדעת, ולפצות את הנפגע בהתאם, על פי קריטריונים נוספים שהם בנוסף לחישוב השמאי גרידא של היקף הנזק הפיזי.

חייב להיות קשר מידתי בין המאמץ שעשה המעוול במטרה למנוע את הנזק מזולתו, לבין הפיצוי שעליו לשלם לניזוק.

חייב להיות הבדל בפסיקה , בין מחלוקת בתום לב שנוצרה בין שני צדדים, הזקוקים לסמכות משפטית אשר תכריע ביניהם, ואשר חייבת היתה להיפתר בבית המשפט, לבין מחלוקת מעושה, שאינה בתום לב, ואשר יכלה להיפתר בקלות אם הצד המעוול היה טורח לנסות לפתור את הבעיה במאמץ קל מצידו.

חייב להיות קשר מידתי בין התוצאה של הכרעת הדין, לבין הפיצוי המגיע לצד הזוכה,

אם יתברר כי הצד שיצא חייב בדין גרם גרירה מיותרת של הסיכסוך אל בית המשפט, או האריך את הדיון בתואנות שוא, אם המסקנה שהגיע אליה בית המשפט היא, כי אכן גרירת המקרה לבית המשפט היתה מיותרת.

אין ספק, כי פסיקה נכונה מהסוג הנזכר, בתחום האזרחי חייבת להביא איתה סוג של הרתעה.

יחד עם הרתעה זו, יחשבו הצדדים פעם נוספת על התוצאה הסופית של התהליך המשפטי, ויידעו כי עליהם לעשות מאמץ ולשמור על החוק ככל שניתן, גם אם הפרת החוק הינה אזרחית בלבד, ואינה בתחום הפלילי.

אחרי הכל, תפקידו של בית המשפט אינו ניתוח קר של מצבו הכלכלי של הניזוק טרום הנזק, אלא עשיית צדק, ומעל הכל עשיית סדר, שהרי צדק וסדר הולכים זה עם זה יד ביד.

חבריי,

אני מניח אתגר זה לפתחיכם ללא ידע משפטי מספיק.

אני מקווה כי חלק מכם יגיב לשאלות שהועלו, יפרה ויעשיר שאלות אלה בידע המשפטי המתאים.