הבית החולה וסכנותיו – הטעות בדיון על אחוז הרטיבות בחול

הוויכוח על אחוזי הרטיבות במצע החול – ויכוח מיותר ומוטעה ביסודו בבואנו להעריך נזקי מים.

חברות הביטוח טועות ומטעות, כאשר הן נשענות על תקן 1555 (תכולת הרטיבות לחול ולתשתית), שתקפותו ושייכותו לעניין נזקי ביטוח מוטלת בספק, והאזרח הניזוק ממשיך לסבול.

הסכנה החמורה ביותר באירוע של נזקי מים היא שהייה של מים זמן רב מדי במבנה.

מים שדלפו ממתקני האינסטלציה של הדירה נוזלים בדרך כלל למצע החול שמתחת לריצוף ברצפה.

מים שדלפו ממתקני האינסטלציה של השכן בדירה שמעל, מצטברים במצע החול ברצפת השכן ודולפים לאיטם אל הדירה שלכם.

סוד ידוע הוא כי מים מוצאים את דרכם החוצה מבעד לסדקים נימיים, יורדים לדירה שמתחת, עולים בעליה קפילארית בקירות ובחלקי עץ, ונמלטים הן ע”י חילחול והן ע”י התאיידות.

באופן אירוני, ככל שהמבנה חדיש יותר ואטום יותר, כך קשה למים להימלט מהמקומות אליהם הם הגיעו, ולכן התופעה של מים שנותרים כלואים במבנה הולכת ומחריפה.

מים שאינם נמלטים ומים שנמלטים לאט מדי מכונים “מים כלואים”.

מים כלואים גורמים למבנה הדירה ללקות בליקויים שונים ובצרות צרורות, וגורמים לתופעה נפוצה, הידועה כ”תופעת הבית החולה”.

בבית חולה ישנן סכנות רבות, להלן דוגמאות אחדות בלבד:

עובש

עובש הוא שם כללי לפטריות זעירות בצבעים שונים, החל מצבע לבן דמוי אבקה הנפלט בין האריחים וכלה בצבעים צהוב, כתום, שחור וירוק.

כל העובשים זקוקים לסביבה לחה ומוצלת, ועל כן הם מתרבים מהר מאוד בתנאי לחות וחשיכה השוררים בחלקי המבנה כתוצאה מרטיבות שהצטברה בו.

העובשים מפרישים לסביבה אנזימים הידרוליטיים בעלי ריח טחב אופייני, הגורמים במקרים מסויימים לתחושת גירוי באף ובעיניים.

אנזימים אלה הינם לעיתים רעלנים, הגורמים נזקים בריאותיים שונים.

אנשים הנחשפים זמן רב מדי לעובשים מסוכנים כגון aspergillus או stachybotrys chartarum , עלולים ללקות במחלות שונות החל מאלרגיות, כאבי ראש, פגיעה בזיכרון, ליקויים נפשיים, וכלה חלילה, במחלות ריאה קשות ואף בסרטן.

הטיפול היעיל ביותר כנגד עובשים הוא הפסקה מיידית של הרטיבות בבית.

בלאי מואץ

שהייה של מים זמן רב בבטון מזויין גורמת לחילחול מים עד למוטות הפלדה, לשיתוך והחלדה, ובסופו של דבר לסיכון יציבות המבנה. מוטות הברזל החלודים “מתנפחים”, דוחפים את הבטון בו הם שרויים ושוברים אותו. בהמשך, חודרים מים נוספים מבעד לסדקים שנוצרו זה עתה, דבר הגורם להאצת התהליך עד למצב מסוכן.

הנזק מתגלה בדרך כלל כשחתיכות בטון ניתקות מהתקרה ונופלות ארצה.

אולם, כבר ראיתי מקרים שבהם התמוטטה התקרה בשלמותה, ובנס לא קרה אסון בנפש.

נזקים שונים למבנה

מים כלואים גורמים נזקים לקירות ולמשקופים כתוצאה מעליה קפילארית, להתפוררות טיח וצבע, להתנפחות וריקבון של חלקי עץ, משקופים, ארונות מטבח ועוד.

חומרי המליטה (רובה) בין אריחי הרצפה ניזוקים ומתפוררים.

באריחים מסוגים שונים, יכולים להיווצר שינויי גוון, שקיעות וסדקים.

המים עלולים לחלחל לרכוש סמוך ולגרום נזקים לשכנים.

נזקים למערכת החשמל – שהייה של מים ברצפה עלולה לחדור למערכת החשמל התת רצפתית ואף לעלות קפילרית עד לנקודות החשמל שבקירות. שהייה של מים במערכות חשמל מהווה סכנת קצרים, סכנת התחשמלות וסכנת שריפה.

הטיפול במים כלואים

הטיפול היעיל ביותר הינו פירוק הריצוף במקומות הרטובים, פינוי החול הרטוב, שטיפת הבטון החשוף בחומרים מבוססי כלור, ייבוש מכני של הרצפה, הנחת חול יבש וריצוף מחדש.

בתנאים מסויימים מאוד, במקרים בהם לא קיים חשש של עובשים במצע החול ולא נגרמו נזקים לריצוף, קיימת אפשרות של ייבוש החול במצע הרצפה ע”י פירוק אריחים אחדים וייבוש החול באמצעים טכנולוגיים.

מתי מבצעים את הטיפול?

יש לבצע את הטיפול בכל מקרה בו קיים חשש למים כלואים.

חברות הביטוח אימצו להן את הנוהג לדחות תביעות אם לא הוכח כי שיעור הרטיבות בחול עולה משקלית על 6%.

יותר מכך: גם אם ידוע לבטח כי הרטיבות בחול עולה על המותר, אולם הבדיקה גופה לא בוצעה כמפורט בתקן 1555, פרק 3 סעיף , 2.1.4 5, קופצת חברת הביטוח על המציאה כמוצאת שלל רב, וטוענת כי שיעור הרטיבות לא הוכח.

הטענה העיקרית של חברת הביטוח היא כי שיעור רטיבות שאינו עולה על 6% אינו גורם כל נזק.

אין טעות גדולה מזו!

התקן הנ”ל, אשר כבודו במקומו מונח, אינו מתייחס לנזקים ביטוחיים אלא לשיעור הרטיבות המותרת באגרגטים שבשכבת הריצוף בתהליך הבניה בלבד.

אין לתקן זה כל קשר עם נזקים המכוסים בפוליסת ביטוח.

מבוטח שרכש כיסוי ביטוחי מפני נזקי מים זכאי לפיצוי על נזקיו אם יוכיח כי נגרם לו נזק עקב כך.

בשום מקום בחוק חוזה ביטוח או בפוליסת הביטוח, לא צויין תנאי הקובע כי נזקי מים תלויים בבדיקת שיעור הרטיבות בחול.

הטענה שרטיבות במצע החול בשיעור קטן מ 6% אינה נחשבת נזק היא בפירוש אינה נכונה.

הנזקים שנימנו לעיל נגרמים ע”י מים כלואים בכל שיעור של רטיבות.

הנזקים הנגרמים ע”י מים תלויים בעיקר במשך הזמן בו שוהים המים במבנה ולא באחוזי הרטיבות.

זאת לדעת:

בכל אירוע של התבקעות צינור מתחת לרצפה, פורצים מים מהצינור, ומצע החול נרטב בשיעורים גבוהים של עשרות אחוזים – הרבה יותר מ 6%!

אם המים מסתלקים מיד, הנזקים שייווצרו יהיו מינימאליים.

אם המים נותרים כלואים ברצפה במשך שבועות רבים, אף בכמות קטנה מ6% יש בכך סכנה ממשית.

דומה הדבר לאדם שלקה בחום גבוה של 40 מעלות במשך כמה שעות, והחום חלף מאליו.

זאת, לעומת אדם הסובל מחום נמוך יחסית של 38 מעלות בלבד, אולם במשך שבועות ארוכים. מצבו של מי מסוכן יותר?

זאת ועוד:

עובשים מתפתחים בחול רטוב בכל שיעור שהוא.

מותר לנחש כי העובשים המסוכנים אינם מעיינים בתקן הנ”ל לפני שהם מחליטים להשתלט על הבית.

והרי תרגיל מתימטי למחשבה:

מתחת לריצפת הדירה קיימת שכבת חול בעובי ממוצע של כ-6 ס”מ.

משקל החול בשטח רצפה ממוצע של כ-100 מ”ר מסתכם בסך של 8,400 ק”ג.

כמות המים המותרת עפ”י התקן הנ”ל היא 6% ממישקל החול, דהיינו כ 504 ק”ג (כ- 504 ליטר).

האם הידיעה שמתחת לרצפת הדירה רובצים במשך שבועות ואף חודשים “רק” 500 ליטר מים תסיר דאגה מליבכם? האם ב 400 ליטר תפסיקו לדאוג?

יש לחזור ולחנך את הציבור באשר לסכנותיה של תופעת “הבית החולה” ולהילחם בתופעה זו בכל הדרכים החוקיות במרץ ובתקיפות.